שפת החלקיקים

תערוכה קבוצתית

מישל מדנבליק, אורנה דגני, מורן פישר

אוצרת: עדי ארגוב
ליויי אוצרותי מאיר סידי

     

 

״כל הדברים שהחלו להיות צורה,

עשו יד אחת״
 

ישראל אלירז, מתוך: "מה היה אחר כך?", הוצאת אפיק, 2016

 

שלוש האמניות בתערוכה פועלות מתוך מוטיבציות שונות, אך מה שמאחד ויוצר את המפגש בינהן הוא האופן שבו, בפעולה חזרתית ושיטתית, הן שוקעות לתוך חלקיקי החיים. הן מארגנות את המציאות לכדי הגיון מדומיין הספציפי להן ומשקפות, כל אחת בדרכה, את המבנים של הקיום. 

 

המעבר בינהן מייצר תנועה פנימה והחוצה. מצד אחד מורגש מעין זום אאוט ומבט ממעוף הציפור לצורה הכללית של האלמנטים הפועלים ולתנועה הגדולה והשלמה של הדברים. מצד שני, ישנה דחיסות החומר הארצי, הצמחי, הביולוגי והתאי. זוהי תנועת החלקיקים הקטנים והאופן שבו הם מסתדרים, החושפת את הפרקטליות הקיימת בכל ואת התבניות המיקרוקוסמיות הבונות את עולמינו. התנועה הזו, מהצורה אל החומר והתוכן וחזרה, היא תנועה שמתרחשת בתפיסתינו בכל רגע שהרי טבועה בנו היכולת לתפוס את השלם מתוך גשטלט ולשהות בתוך הפרטים בעת ובעונה אחת.

 

אצל מורן פישר הסדר שייך קודם כל למקצבים טבעיים וצורות אורגניות חיות. נראה שבכל פרט של הקיום היא מוצאת את חיוניות הצבע והצורה. הטבע שלה מתעכב על המבנים השונים וניגש אליהם בליטוף ובחמלה. במקביל, הפטרן מקבל מקום עצמאי - יחידה צבעונית וצורנית המתקיימת במופשטות מוחלטת, כחלקיק אחד מיני רבים. פישר מייצרת תבנית, מתמסרת אליה ופורעת אותה. לבסוף, הפטרן הופך לתקריב של בד החולצה, כאשר החומר מתהווה ונגלה מתוך הדימוי. זהו רגע של התמקדות בחיים, התארגנות הדברים לכדי תוכן, רגע אינטימי של כפל הבגד המסויים, כמו חלקיק זכרון פואטי.

 

בעבודותיה של מישל מדנבליק חומר הגלם הצילומי והתוכני שהניע את היצירה עובר מטאמורפוזה וויזואלית וחומרית מפתיעה ויוצר עולם חדש, שרסיסי עברו עוד פועמים בו. בסדרה Brutal Landscape, הצורות הצבעוניות מתארגנות לכדי מבנה אדריכלי המזכיר בנייה מודרנית. עצם סידורן משנה את חומריותן המקורית ומפעיל מעין עתיד אדריכלי שנוי במחלוקת. ב ״פסלים״, דימוי צילומי בודד של שקית ניילון מתפרק לרצועות דקות, מתמחזר ונבנה מחדש לכדי חומר אחר - פני שטח סלעיים, אולי שטיח פרוותי, כמעט גוף או נוכחות חייתית המתקפלת לתוך עצמה. ב״אבני דרך״ אובייקטים שנלקחו מביתה מתנתקים מהקשרם המקורי והופכים ליחידות נקיות כמו קפסולות זכרון. הם מחזיקים את יחסי 

הגומלין שבין החלל, במקרה זה חלל המגורים הבאוהאוסי, לבין האסתטיקה שהם מייצרים ועם זאת מצליחים להוות יחידות עצמאיות ומדוייקות, כמו זיקוק של רעיון פילוסופי. 

אורנה דגני עוסקת בביתי והיומיומי, בין אם היא מטפלת בסבך הצמח שמחוץ לחלונה, בחפצים השונים או בבני הבית והחיות. היא מלקטת בעבודתה פרגמנטים של רגעים וחפצים נושאי משמעות, מוציאה אותם מהקשרם והופכת אותם לעצמאיים, תוך שהיא צוללת לתוך החומר ומצליחה להנכיח את התנועות הקטנות ורטט הדברים. כל זאת, כדי להצליח ולשמר משהו ממרקם החיים העדין המקיף אותה. בד הרקמה העמלני הופך תחת ידיה לעור חי וצמחיה דחוסה ואנו כמעט מרגישים אותם ברמה התאית, כך גם ברישום הסבוך של עלי הפיקוס. לעומתם הכריות נרשמות בפשטות עדינה שמצליחה לרומם אותם כמו על כס מרחף.

 

כפלי הבגד, תאי העור, זווית המבנה - כל פטרן מהווה דחיסות אחרת של אנרגיה לכדי חומר ולכדי תוכן.  האמניות בתערוכה מבודדות אלמנטים מסויימים מתוך המכלול. הפעולה שלהן ממקדת מבט, מייצרת מחדש ומעלה על נס דבר מה שהוא כביכול מן השגרה, אך תוך שהוא מבודד ויופיו מודגש. הן מתקרבות, מגדילות ונעות בין קני מידה. בתנועה בין העבודות אנחנו יכולים להיבלע פנימה לתוך מבנה האריגה, לתנועה של החלקים וההתארגנות שלהם ומנגד להיזרק החוצה, מתוך הבד אל העדינות של דימוי הכרית ואולי רחוק יותר לתוך החלל, לבהות באובייקט אחד עגול, כדור החיים שאנו נעים עליו.